מבזקי חדשות

שארל בודלר והיחס האמביוולנטי של האמן המודרניסטי כלפי צופה התאטרון 

"דמדומי הערב" [1] / שארל בודלר

 

1           הִנֵּה הָעֶרֶב בָּא, יְדִיד פּוֹשְׁעֵי הָעִיר,
            שֻׁתָּף לִדְבַר פִּשְׁעָם, צוֹעֵד זָהִיר זָהִיר,
            הַשַּׁחַק נֶאֱטַם כְּתָא, וְהָאָדָם
            הוֹפֵךְ, בְּאֵין שָׂבְעָה לוֹ, לְטוֹרֵף צְמֵא-דָם.
5           הוֹ עֶרֶב, אֲהוּבוֹ שֶׁל מִי שֶׁזְּרוֹעוֹתָיו
            תּוּכַלְנָה לְהָעִיד: עָיַפְנוּ וּמוּטָב
            לָנוּחַ מֵעָמָל, הָעֶרֶב מְנַחֵם
            בְּרִיּוֹת אֲשֶׁר כְּאֵב טוֹרְפָן לְלֹא רַחֵם,
            מֵצֵן אֶת לַהֲטוֹ שֶׁל אִישׁ מַדָּע עַקְשָׁן,
10         מַנִּיחַ לַפּוֹעֵל, דּוֹחֵק בּוֹ שֶׁיִּישַׁן.
            מִנֶּגֶד נֵעוֹרִים דֶּמוֹנִים אַכְזָרִים,
            גּוֹדְשִׁים אֶת הַמֶּרְחָב, כְּבֵדִים כְּלַבְלָרִים,
            טוֹפְחִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל תְּרִיס וְעַל כַּרְכֹּב;
            וְנֹכַח אוֹר סְתוּר-רוּחַ שֶׁל פַּנַס רְחוֹב
15         נִדְלֶקֶת הַפְּרִיצוּת, בּוֹעֶרֶת לְהַכְלִים,
            פּוֹעֶרֶת אֶת בָּשְׁתָּהּ כְּתֵל שֶׁל נְמָלִים,
            טוֹפֶפֶת, חֲשָׁאִית, בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה,
            כִּצְבָא אוֹיֵב לִפְנֵי צֵאתוֹ לְהַתְקָפָה,
            רוֹחֶשֶׁת בְּקִרְבּוֹ שֶׁל כְּרַךְ יְדוּעַ-בֹּץ
20         כְּשֵׁם שֶׁבַּמֵּעַיִם הַתּוֹלַע יִרְבֹּץ.
            וּמִן הַמִּטְבָּחִים בּוֹקַעַת כְּבָר שְׁרִיקָה,
            בִּימוֹת הַתֵּיאַטְרוֹן פּוֹצְחוֹת בָּאֲנָקָה,
            בָּתֵּי-הָעִנּוּגִים לוֹקְטִים אֶת קְהָלָם:
25          זוֹנוֹת וְסַרְסוּרִים, זִוּוּג-עִוְעִים מֻשְׁלָם,
            וּשְׁעַת הַגַּנָּבִים יוֹרֶדֶת עַל הָעִיר,
            הַלָּלוּ מִתְרַבִּים בַּלַּיְלָה הַצָּעִיר,
            בְּנֹעַם מְשַׁדְּלִים דְּלָתוֹת לְהִפָּעֵר -
            וּפִילַגְשָׁם לוֹבֶשֶׁת מַחְלְצוֹת פְּאֵר.
 
30         בָּעֵת הַזֹּאת, נַפְשִׁי, מוּטָב שֶׁתִּתְכַּנְסִי,
            וְאַל תַּטִּי אָזְנֵךְ לָרַחַשׁ הַמַּשִּׂיא -
            בְּעֵת כָּזוֹ חוֹלִים אֵינָם עוֹמְדִים בַּסֵּבֶל!
            סָבִיב לְרָאשֵׁיהֶם נִכְרַךְ הַלֵּיִל כְּחֶבֶל,
            חוֹרֵץ אֶת גּוֹרָלָם: תְּהוֹמָהּ לְעוֹלָם,
35         וְקוֹל חִרְחוּרֵיהֶם מָלֵא אֶת הָאוּלָם,
            הֵם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד לִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ
            שֶׁל פַּת עַרְבִית חַמָּה, מוּל נֶפֶשׁ אֲהוּבָה.

            רַבִּים מִקֶּרֶב אֵלֶּה לֹא יֵדְעוּ אֶת טַעַם
            מִתְקוֹ שֶׁל בַּיִת חַם: הֵם לֹא חָיוּ אַף פַּעַם. 
 

מבוא:

"להיות בטבור העולם ולהיות חבוי מן העולם.. הצופה הוא נסיך, הנהנה בכל מקום מעילום שמו".[2]בניסוח פיוטי וקולע זה משרטט שארל בודלר את תמונת נפשו הדואלית של האמן המודרניסטי, הלכוד בפרדוקס של משיכה ודחייה כלפי העולם. האמן של העולם החדש מבקש, בעת ובעונה אחת, להסתתר מפני החברה וגם להישאב אליה, שואף להימנע ממגע ועדיין לחוש מגוף ראשון את תסיסת הרגע החולף.

            ברם, בטרם נצלול אל נפשו המעונה של האמן המודרניסטי עלינו לתחום את הגבולות הבסיסיים של סביבת מחייתו. המודרניזם הוא שם כללי לתופעה, ששיאה במחצית השניה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 ולה שני פנים: פן אחד חברתי, הלא הוא תודעה חברתית-פוליטית שבבסיסה הוקרת ההתקדמות והחידוש ולעומתו פן אמנותי, המתייחס למכלול זרמים אמנותיים בני אותה תקופה. תמונת עולם כפולה זו של מודרניזם חברתי ומודרניזם אמנותי מציבה את האמן, כאמור, בהתלבטות חמורה. האם עליו ליטול חלק בהערצה הכללית כלפי הטכנולוגיה והקדמה? או לחילופין לשמש כח חלוץ למציאת החידוש בעולם האמנות? או שמא עליו להתריע על הסכנה שבזניחה הפתאומית של ערכי העבר? 

           המשורר שארל בודלר, חלוץ הסימבוליזם והדקדנס ומן המנסחים הבולטים הראשונים של רוח התקופה, הוא גם מן המתלבטים הראשונים בשאלות אלה. במאמריו הידועים (ובמיוחד במסה "הצייר של החיים המודרניים")[3] הוא מביע אמונה בערכו האסתטי של הרגע החולף, או אפילו ביפי המיידיות עצמה. “An artist needs creative imagination to give expression to modernity”,[4] קרי, האמן המודרניסטי חייב למרוד בצורות ובנושאים האמנותיים של העבר ולשאוב השראה מן ההווה. מדוע, אם כן, מבקש בודלר להיות "חבוי מן העולם"? מדוע אין הוא נוטל חלק במודרנה שהוא מבקש להנציח?[5] 

           בעבודה זו אבקש להדגים את יחסו האמביוולנטי של האמן המודרניסטי כלפי תקופתו באמצעות תהיה על יחסו של בודלר כלפי האדם בחברה. כדי למקד את הדיון, אנסה לעמת את המשורר עם גלגול מסויים מאוד של האדם בחברה והוא האדם כצופה תאטרון. הבנת גישתו של בודלר כלפי המפגש הבלתי אמצעי בין יוצר לקהל, המתקיים בתאטרון, תאפשר לנו להבין טוב יותר מדוע נמשך האמן המודרניסטי אל החברה ומדוע הוא נרתע ממנה. א. בודלר והסלידה מן הצופה:שלא כמו הציור, הכתיבה או המוסיקה, אמנות התאטרון כמעט שאינה זוכה להתייחסות בכתבי בודלר. המנסח הגדול של רוח התקופה בוחר להעלים עין מתחום עשיה תרבותי זה. יוצא מן הכלל המעיד על הכלל בתוך התעלמות זו הוא אזכור קצר של התאטרון בתוך "דמדומי הערב" (ראה נספח א'):

            "ומן המטבחיים בוקעת כבר שריקה

            בימות התאטרון פוצחות באנקה

            בתי הענוגים לוקטים את קהלם

            זונות וסרסורים, זִווּג עִועים מושלם"[6] 

           מדוע משווה המשורר את התאטרון לבית בשת? מדוע הוא מסמן את הבמה כזירת פריצות מסוכנת ומורה לנפשו הרגישה "מוטב שתתכנסי, ואל תטי אזנך לרחש המשיא"?[7] הרי נפשו אינה בוחלת בכל אמנויות הבמה. ב"דרמות המוסיקה"[8] של ווגנר, למשל, תמך המשורר בלב שלם.[9] למעשה, בודלר אף שלח ידו בכתיבה דרמטית וקיווה לראות את מחזותיו מבוצעים על בימות פריז.[10] 

           אכן, סלידתו של בודלר מן התאטרון אינה נובעת מאיזה פגם שהוא מוצא באמנות הדרמטית, אלא מעוינות בסיסית שהוא רוחש כלפי האירוע התאטרוני. התכנסות הקהל באולם מעוררת בו חלחלה, מעלה בו אסוציאציות של בתי עינוגים ושל בתי מטבחיים. מיקומו של האזכור התאטרוני בתוך השיר מראה היטב על מעמדם של הצופה והבמה בעיני בודלר: התאטרון הוא המקום שבו עוצר האדם-בהמה כדי להשתעשע, בדרך ממקום אכילת הבשר אל מקום תענוגות הבשר. אם הפסאז' הפריזאי הוא המקום שבו עובר האדם המודרניסטי המפוכח, הרי התאטרון הוא המקום דרכו שועטות חיות אדם עִוועות.

            התאטרון בעיני בודלר, אם לשפוט על פי "דמדומי הערב", אינו מקום של אמנות אלא מקום של חברה. אפילו אם מבוסס האירוע התאטרוני על רכיב אמנותי (נאמר למשל, על מחזה של בודלר), הרי רכיב זה יושחת במהלך המפגש עם הקהל, שטוף תאוות הבשרים. אם זו דעתו של המשורר על הצופה, אין זה פלא שהוא מבקש להימנע בכל מחיר מן האינטראקציה החברתית של האירוע התאטרוני. 

           רתיעתו של בודלר מן המפגש התאטרוני בין יוצר לקהל תואמת את מיקומו במערכת הדיכוטומית של המודרניזם האמנותי לעומת החברתי. מבהיר קלינסקו:Baudelaire’s entire critique of sociopolitical modernity hinges on the idea that modern times favor the increasingly unrestricted manifestation of man’s natural instincts, which the author regards as all-hateful and horrible.[11] 

            אכן, דעתו השלילית של בודלר על האדם המודרני מאותתת על העוינות המתמשכת בין צמד הפנים של המודרניזם. מעבר אחד של המתרס ניצבת המודרנה הבורגנית, זו האופטימית והמקדשת את הקדמה המדעית-טכנולוגית. מן העבר השני, מלא בוז ומשטמה, מתבונן מחנה המודרניזם האסתטי של בודלר. במחנה המודרניזם האמנותי החדשנות מוקצנת לדרגה של אוונגרד. תודעת ההווה והעתיד של מחנה זה חזקה עד כדי כך, שהוא חורג מן המובן ההיסטורי המקובל למילה "מודרני" והופך "מודרניסטי": לא רק שהחדש טוב מן הישן, אלא שהחדש צריך באופן מודע לבעוט ולבטל את כל מה שבא לפניו על מנת למצות באמת את חדשנותו. עבור האמן המודרניסטי, האדם הבורגני הוא עלבון למודרנה. עבור האדם הממוצע המודרני, לעומת זאת, האמן המודרניסטי הוא פסימיסט תמהוני. 

           מה הפלא, אם כן, שבודלר מבקש להתחמק מן המפגש התאטרוני? הקהל המודרני, בראייתו, אינו אלא אוסף של "נפשות קטטוניות ... במקום שבו יש לראות רק את היופי ... הקהל שלנו מחפש רק את האמיתי".[12] במקום להכיר בערך האסתטי של החדשנות המודרניסטית, הקהל המודרני מתפעל מהישגים טכנולוגיים ריקניים של חיקוי וזיוף, אותם אמנות התאטרון המימטית מספקת בשמחה. 

            את הסימן הטוב ביותר למיאוס שחש בודלר כלפי הצופה הבורגני נוכל למצוא בשבחים שהוא מעתיר על הטיפוס הנגדי, ה"דנדי" המתבודד, מלא הצינה והבוז. הדנדי, "רסיס ההרואיזם האחרון בעולם מתנוון"[13] מאופיין תמיד בהתחמקות מאינטראקציה אנושית ובאדישות כלפי ההבלים המוצגים על בימת העולם. יופיו של הדנדי מצוי בסירובו לקחת חלק במשחק, לא כשחקן ולא כצופה, למרות שהוא ניחן בפוטנציאל גדול לתרום לתרבות האנושית. אכן, בניגוד לאיש מעמד הביניים (המעורה בחברה ואין לו מה לתרום לה) ה"דנדי" הוא באמת, אליבא דבודלר, "נסיך, הנהנה בכל מקום מעילום שמו". ב. בודלר וההתקרבות אל הצופה:            הבנת יחסו העוין של בודלר כלפי התאטרון בכלל וכלפי הקהל הבורגני בפרט מאפשרת לנו להבין טוב יותר את שאיפתו של המשורר "להיות חבוי מן העולם". עתה מוטלת עלינו החובה להבהיר את החלק הראשון באותה משאלה – "להיות בטבור העולם". כיצד יכול בודלר לבוז לצופה בתאטרון מחד ולתאר את עצמו כצופה, המתבונן מטבור העולם, מאידך?

             רמז ראשון להבהרת סוגיה זו יתגלה לנו מתוך הבנת חשיבות חוויית הצפיה בכתיבתו של בודלר. אם נחזור ונקרא את "דמדומי הערב", למשל, נמצא שהשיר כתוב מעמדה של צפיה. מתוך 38 שורות השיר, רק שורות 30-31 נכתבות בטון אישי ואילו השאר מוקדשות לסקירה "עובדתית" של תופעות הקשורות בבוא הערב. השיר עמוס בפרטים מוחשיים (פנס רחוב, מטבחיים וכו'), שמייצרים חוויה חזקה של עכשוויות. המשורר כותב כאילו הוא עומד בלב רחוב סואן, או שמא בפסאז' פריזאי, מתבונן בעולם. 

            הצפיה היא אלמנט חוזר בכתיבתו של בודלר ובאופן מרתק, היא גם מצביעה על האמביוולנטיות שבעמדתו כלפי העולם הנצפה. מעיר יוג'ין הולנד, כי בודלר מתייצב בעמדה זו של המתבונן מרחוק על מנת שלא להישאב אל תוך החוויה שהוא עצמו מתאר[14] ("בעת הזאת, נפשי, מוטב שתתכנסי"). ברם, אי אפשר לא להבחין, שהעולם המתואר ב"דמדומי הערב" הוא מסוכן רק מפני שהמשורר מתאר אותו ככזה. בודלר עצמו מעניק ל"שעת הגנבים" את קסמה, כשהוא מקדיש לה את החלק הגדול יותר, המלודי יותר והסוחף יותר של שירו. כיצד יכולה הנפש להתעלם משורות חושניות כגון "נדלקת הפריצות, בוערת להכלים / פוערת את בשתה כתל של נמלים"? אצל בודלר, הפרחים היפים ביותר הם אלה שמצמיח הרוע. 

           בהקשר מודרניסטי, היחס האמביוולנטי של בודלר כלפי הרוע משקף את יחס  האמן המודרניסטי כלפי הסביבה העירונית. שמעון זדנבק מבחין בחוויה המודרנית, שחוזרת ברבים מכתבי בודלר, הלא היא "הלם החיים בכרך, חיים של רשמים יחידים קטועים המפציצים את מוחו של אדם בתוך ההמון".[15] אכן, מרגע שבודלר מתאר את הפריצות כ"רוחשת בקרבו של כרך ידוע-בץ", הוא מעניק מסגרת היסטורית למושג המופשט של הרוע. הפריצות מוצגת כתוצר החיים בהווה העירוני, מנוגדת לגן העדן האבוד מן העבר של "פת ערבית חמה, מול נפש אהובה". השיר טעון בהכרה מודרניסטית של אומללות המודרנה העירונית ובהסתכלות פסימית לקראת הלילה החשוך של העתיד, ש"דמדומי הערב" מנבאים. 

           עם כל זאת, בודלר ממשיך לצפות. מעללי הערב העירוני מושכים אותו כשם שהם דוחים אותו ומתוך חוויית ההלם המודרנית הוא מצליח לייצר שירה. ליתר דיוק, שירתו נוצרת מתוך החוויה האמביוולנטית, כמעט לימינלית, של משיכה-דחיה והשתתפות-המנעות. כך, כשתוהה ואלטר בנימין על יחסו של המשורר כלפי האדם הפשוט: He becomes their accomplice even as he dissociates himself from them … there is something compelling about this ambivalence".[16]

             שירתו של בודלר בנויה במידה רבה על העזתו לעמוד על הסף שבין צופה למשתתף, לחקור את השטח האפור שבין המודרניזם האמנותי המפוכח והפסימי לבין המודרניזם החברתי, מעריץ הקדמה. כתוצאה מכך, שירתו חדשנית ופורצת את גבולות הנושאים ה"מותרים" לייצוג בשירה. הוא מעניק טיפול פיוטי קפדני לעולם של "זונות וסרסורים" ובכך מייצר אפקט גרוטסקי (במובן האסתטי של המילה, קרי, בורא יצירה שאינה ניתנת לסיווג על פי הקריטריונים המקובלים).[17] אדרבה, בגרסאות מאוחרות יותר של "דמדומי הערב", בודלר אף פורץ את גבולות המדיום ובורא את ה-prose-poem, גרוטסקה בת כלאיים לפרוזה ולשירה,[18] ביטוי לצורך של המשורר להעביר באופן מלא ומדויק את חוויית צפייתו.  סיכום:למידת יחסו של בודלר כלפי צופה התאטרון מבהירה עד כמה עמוק הקונפליקט של האמן המודרניסטי, בין אהבת האדם המודרני לתיעובו. שארל בודלר הוא מקרה בוחן קלאסי לבעיה זו, לכוד בתווך בין הצורך להדוף מעליו את הבלי העולם המודרני לבין הרצון העז לצפות בהם ולחשוף את יופיים. בעת ובעונה אחת, הוא מפאר ומוקיע את צופה התאטרון הבורגני, מהלל ומקלס את חוויית הצפיה. 

            בהתבוננות מחודשת, אולי סלידתו של בודלר מן התאטרון אינה נובעת משנאת הקהל. אולי דווקא הצורך העז שלו להתבוננות ישירה ברגע החולף גורמת לו למאוס בבמה בגלל היסוד השקרי שבה. אם האמנות היא שקר, "replacing the living reality be a simulacrum",[19] אזי המפגש התאטרוני הוא תכסיס הטעיה, תחליף חיוור למפגש אמיתי. אם לראות בהקשר הזה את בודלר כצופה, אולי המשורר הגדול מעדיף להימנע מעולמם של צופי התאטרון מפני שהוא מעוניין בצפיה אחרת, צפיה בחיים עצמם. 

 [1] "דמדומי הערב" בתוך שארל בודלר, פרחי הרע, תרגום: דורי מנור (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ' -2120.[2] שארל בודלר, צייר החיים המודרנים, תרגום: מיכה פרנקל ואבי כץ (בני ברק: ספרית פועלים, 2003), עמ' 117.[3] שם, עמ' 108-128.[4] Matei Calinescu, Faces of modernity, (Bloomington: Indiana University Press, 1977), p. 49.[5] הרצון האמנותי להנציח את המודרנה הוא, כמובן, פרדוקס מודרניסטי בפני עצמו (אולם הוא חורג מתחומי עבודה זו).[6] "דמדומי הערב" בתוך שארל בודלר, פרחי הרע, תרגום: דורי מנור (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ' 20.[7] שם, עמ' 21.[8] Henry Finck, “The Wagner Music-Drama”, in The Atlantic Monthly, vol. 39 no. 235 (May, 1877).  [9] Joseph Acquisto, “Uprooting the Lyric: Baudelaire in Wagner's Forests”, Nineteenth Century French Studies, vol. 32, no. 3 (March, 2004), p. 223. [10] Margaret Miner, "Music and Theatre", in The Cambridge Companion to Baudelaire, Ed: Rosemary Lloyd (Cambridge: Cambridge University Press, 2006), p. 145.[11] Calinescu, p. 56.[12] בודלר, צייר החיים המודרנים, עמ' 81.[13] שם, עמ' 122. [14] Eugene Holland, Baudelaire and schizoanalysis, (Cambridge: Cambridge University Press, 1993), p. 168.[15] שמעון זדנבק, "בודלר בחדרו הכפול", בתוך: פרחי הרע של שארל בודלר (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ' 87. [16] Walter Benjamin, Charles Baudelaire, translation: Harry Zohn (London: Verso, 1997), p. 128.[17] מדלן שכטר, "מה'גרוטסקות' לגרוטסקי – אורנמנט, תבנית ואידיאה", בתוך מותר, מס' 3 (1996), עמ' 37. [18] Graham Chesters, Baudelaire and the poetics of craft (Cambridge: Cambridge University Press, 1988), p. 162.[19] James Hiddleston, Baudelaire and Le spleen de Paris (Oxford: Clarendon Press, 1987), p. 10. 

 

חיפוש

כניסה לאתר

יצירת חשבון
שכחת שם משתמש או סיסמה?

קישורים

זכויות יוצרים

Creative Commons License
This Work is licensed under a Creative Commons Attribution 2.5 Israel License.


דף הבית חמרי עזר תקצירי מחזות משרתם של שני אדונים
משרתם של שני אדונים PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
דירוג משתמש: / 0
גרועמצוין 

משתתפים:

 

פנטלון, קלאריסה, דוקטור לומבארדי, סילביו, באטריסה רספוני, פלורינדו ארטוזי, סמרלינדה, טרופלדינו, מלצר א', סבל א', מלצר ב' , סבל ב'. (בגירסת הצגה זו בחר הבמאי להשמיט את דמותו של בריגלה- עמרי ניצן הבימה 1993).


המחזה מתרחש בונציה במשך יום אחד.


מערכה רשונה:

 

תמונה 1:

 

פנטלון פונה לסלביו וקלאריסה ומבקש מהם לתת לו את ידיהם על מנת לביים את טכס האירוסין. כשהוא שומע את השתפכותם הוא מבקש לגשת לעניין. הדלתות נסגרות והדוקטור מכריז כי על אירושין כמו על נישואין לא מתחרטים וזהו סוף פסוק. סמרלדינה מאחלת לעצמה "בקרוב אצלי". פנטלון מכריז כי הם עדים לטקס האירוסין בין ביתו קלאריסה לבין סילביו בנו של דוקטור לומבארדי. וזאת למרות שהוא הבטיחה לשותפו מטורינו- פדריקו רספוני, אולם מאחר והלה מת. סלביו זכה ב"פשטידה". הדוקטור מבקש לדעת ממה נפטר רספוני, פנטלון טוען שזה משהו הקשור באחותו של רספוני. דפיקות נשמעות והוא מבקש מסמרלדינה לפתוח. לבקשת קלאריסה לצאת עם סלביו לגן הוא מסרב כי אינם נשואים סמרלדינה מודיעה על בואו של משרת.טרפולדינו נכנס ומבקש לדעת מיהן הגבירות היפות. פנטלון מבקש לדעת מה חפצו. הוא אומר שהוא המשרת של פדריקו רספוני וכי הלה ממתין למטה. כשפנטלון זועק שרספוני מת אומר טרופלדינו שזה לא יכול להיות. קלאריסה נבהלת למשמע האיום על אירוסיה. הדוקטור מציע שטרופלדינו יביא את רספוני למעלה. נכנס(ת) באטריבסה המחופשת לרספוני ומזדהה פנטלון משוכנע שיש איזה רמאות. באטריסה מביאה מכתבים שהיא רספוני והוא חי לגמרי מאנשים שפנטלון מכיר. פנטלון מבקש סליחה על פקפוקו. קלאריסה וסלביו נחרדים למשמע הדבר. באטריסה מיד מזהה את קלאריסה ככלתה. ולשלאתו מיהו סלביו אומר שהוא בן משפחה- בן- דוד.
סלביו מכחיש ואומר שהוא חתנה. פנטלון נסוג מהבטחתו לסלביו ואומר לבאטריסה שקלאריסה שוב שלה היא אםר רספוני חי. סלביו ודוטורה יוצאים בזעם ומצהירים שלא יעברו על כך בשתיקה. קלאריסה נתקפת בהתקף זעם ופנטלון מודיע למשרתת ששעליה לרסן את עצמה. באטריסה מספרת כיצה התגלגלו העניינים לכך שאהובה פלורינדו ארטוזי רצח את אחיה בקרב משום שסרב לתת לו את אחותו. והיא שמעה שאחיה בונציה אז התחזתה לגבר כדי לפגשו. ומכאן חושב פנטלונה שהיא אחיה למעשה. והוא יתן לה את הכספ המגיע לאחיה. היא מתכוונת בכספ לפדות את אהובה רק לא יודעת איך תנשא לקלאריסה. המשרת ממתין לה ברחוב היא ממהרת לקראתו.
 

תמונה 2:

 

רחוב ליד פונדקו של בריגלה. טרופלדינו מתלונן על הרעב התוף אותו. מנגד פלורינדו עם סבל שמתאונן על כובד משקל תיבתו. טרופלדניו מבחין בהם ומציע שרותיו. כשהסבל מבקש תמונרה בעדי חצי הדרך פלורינדו נותן לו מספר מעות ובועט בו. טרופלדינו משבח את איכות החדרים בפונדק. פלורינדו שואל אותו אם יש לו אדון, טרופלדינו מכריז שאין(נכון לאותו רגע). הם מסכמים מחיר. הוא מחשב בצד את רווחיו משני אדוניו וממהר לדואר בשביל פלורינדו. אולם ביאטריסה נכנסת ומבקשת שיביא את ארגזה מן הנמל. ושילך להביא דואר. הוא נלחץ כשמבין ששניהם באותו פונדק. הוא מדבר עם עצמו על מורכבות מתן שירות לשני אדונים בו זמנית.
ביאטריסה שולחת טרופלדינו לדואר לבדוק אם יש מכתבים עבורה. בדרכו הוא נתקל מסלביו הדורש להזמין את ביאטריסה(המחופשת לאחיה) לדו קרב. אולם מאחר ולטרופלדינו שני אדונים הוא לא יודע לאיזה מהם מתכוון סלביו. ואז נכנס פלורינדו ולא מבין מה סלביו רוצה ממנו. סילביו מבין שזה בכלל לא רספוני, כשסלביו מתבלבל ולא מבין איך יכול להיות כזה דמיון בין משרתים. פלורינדו מספר לו שהוא מטורינו וסלביו מספפר לו שהוא מחפש את פדריקו רספוני. פלורינד אומר לו שהוא מת וסלביו אומר שהוא חי ולכך יש הוכחות. פלורינדו שמח וטוב לב על שיכול לחזור חזרה לבאטריסה. טרופלדינו שב עם סבל הנושא את ארגזה של באטרסיה. פלורדינו מבקש מטרופלדינו את המכתבים שהלך להביא מהדואר. טרופלדינו אובס עצות שלא יודע להבדיל בין המכתבים כי אינו יודע קרוא. טרופלדינו מספר לו שחבר ביקש ממנו לקחת מתבים לאדון שלו- על המעטפה כתוב ביאטריסה רספוני פלורינדו נסער מבקש לדעת איפה היאטרופלדינו אומר שפסקוואלה חברו נתן לו פתק עם כתובת ששכח לקחת איתו מהדואר. ושקבע איתו ליד השעון פלורינדו מתעקש לפתוח המכתב. טרופלדינו מנסה להניאו מכך. במכתב קורא פלורינדו כי אנטוניו משרתה של ביאטריסה כותב כי בטורינו שמועות שהיא ברחה לונציה לבושה בבגדי גבר ויצא נגדה צו מאסר. פלורינדו מאושר לגלות שהם באותה עיר ומבקש מטרופלדינו לאתר את משרתה בכל מחיר. פלורנדינו סיק שבאטריסה ואחיה שניהם בעיר והוא חייב למצאה לפני אחיה. טרפלדניו תוהה איך יוכל לחתום שנית את המכתב. מנסה בעזרת לחם ומים. נתקל בביאטריסה שמבינה שהמכתב נפתח. הוא מבטיח לה שאף אחד לא קרא בו. נכנס פנטלון ונותן לו מעטפה עם אלפיה.טרופלדינו לא יודע לאיזה מהאדונים עליו למסרה. פלןרינדו נכנס ושואלו אם מצא את פסקוואלה, טרופלדינו אומר שלא אבל מוסר לו את המעטפה עם הכסף. פלורנדינו טוען ששלו מסוחרים החייבים לו למרות שנראה מופתע.


תמונה 3:

 

ביתו של פנטלון, פנטלון וקלאריסה. הם מתווכחים והוא מאלצה להכיר בפדריקו רספוני כבעלה ולבנות קומה שנייה כדבריו לרספוני בלבה.סמרלדינה משתת שלה ומנסה לנחמה. מגיעה ביאטריסה מחופשת. לשאלת פנטלון אם קבלה המעטפה עם האלפייה היא אומרת שמשרתה עוד לא נתן לה. ושואלת למה קלאריסה בוכה. פנטלון מעמיד פנים שזו הייתה הידיעה על מותות של רספוניבאטריסה מבקשת שישאירם לבד רק לרגע. ביאטריסה מספרת לה את האמת ומשביעה אותה לא לספר לאף אחד. נכנס פנטלו ומתרגש למראיהם מחובקים. הוא מתעקש שינשאו מחר ובלב קלאריסה עולים חששות לגבי אמונו של סלביו בה. ב באטריסה מרגיעה אותה.


תמונה 4:

 

הדוקטור מנסה להרגיע את סלביו בכניסה לבית פנטלון שהוא יטפל בו. מנסה לשכנע את פנטלון שרצון הנערה הוא הקובע. מנסה לשכנעו שהוא עובר על החוק. הם פותחים בויכוח.סילביו נכנס עם חרב שלופה וכשבאטריסה נכנסת הם נלחמים, באטריסה מצילחה להפילו ולשמוט את חרבו. היא מודיעה לקלאריסה שהיא חסה על חייו בשבילה ושתזכור את שבועתה. סלביו כועס עליה על בגידתה ויכוחם מסתיים בכך שהיא חותכת ידיה בסכין והוא מתייחס לכך כאל הצגה. סמרלדינה נכנסת ומבקשת ממנה להרגע.

תמונה 5:

 

חדר בפונדק, טרופלדינו לבדו. מתייסר מכך שישי לו שני אדונים וארוחתם מונחת על השולחן ואף אחד מהם לא מגיע. הוא חושש מהרגע ששניהם יצוצו יחדיו. פלורינדו נכנס ושואל אם הוא מצא את פסקוואלה. מחליט לצאת לדואר ולאתר את באטריסה ומקש שישים את הכסף בארגזו שבחדר. בינתיים היא נכנסת ושואלת את טרופלדינו מדוע לא נתן לה את המעטפה עם האלפייה מבקשת שיכינו ארוחה לה ולפנטלון יוצאת וחוזרת איתו. מחליטה שאחרי הארוחה תגלה את זהותה. האוכל מוגש להם ובעוד טרופלדינו מגיש להם מנת טלה נכנס פלורינדו ושואל למי הוא מגיש אוכל טרופ אומר שראה אותו מהחלון ורץ להכין לו את האוכל. טרופ מתזז בין שניהם.תוך שהוא מנחה את המלצרים. ומרגיש גאון על האופן בו הוא מצליח בזריזות לשרת את שניהם. מתבלבל בין המנות שהם הזמינו.
 

מערכה שנייה


תמונה 1:

 

רחוב ובו פונדקו של בריגלה, נכנסת סמרלדינה. מבקשת מהמלצר שיקרא לטרופלדינו.יש לה מכתב לבאטריסה. הוא מצהיר שהוא מאוהב בה. היא מחזירה לו באותה מטבע. הם מחליטים לנסות לקרוא את המכתב ולפענח מה זה "יזירתי" ומבינים שפדריקו הוא יקירתי של קלאריסה. אולם אז יוצאים פנטלון באטריסה ותופסים אותם פנטלון נוזף בסמרלינדה ובאטריסה מבקשת לאות את הפתק. ביאטריסה מכה אותו על שפתח את מכתבה ופלרוינדו שרואה זאת מן החלון נוזף בו על שהרשה שיעליבו את אדונו בכך שהיכו בו. הוא מחטיף לו גם.


תמונה 3:

 

טרופ מבקש מהמלצרים להביא את הארגזים של אדוניו. אולם באמצע פלורינדו קורא לו והאו נלחץ איך ידע להחזיר דברים לארגז הנכון. אומר שאוורר את בגדיו. לובש את מעילו ופתאום בו פורטרט שלו שנתן לבאטריסה ומבקש לדעת מטרופ איך הוא הגיע לכיס מעילו. טרופ אומר שהפורטרט היגע אליו בירושה. ממשיהו שאדונו מת. פלורינדו שוקע במרה שחורה למחשבה שבאטריסה מתה. פלורינדו יוצא ובאטריסה נכנסת שואלת למה פתח את ארגזה אמ שכדי לאוורר הבגדים. היא נכנסת עם פנטלון במטרה להראות לו את ספר העסקים אולם מוצאת במקום ספר עם שני מכתבים בתוכו שכתבה לפלורינדו. היא שואלת את טרופלינדו איך הגיע לידיו. הוא מספר שהיה שייך לאדונו שמת. לפני 12 יום. מוודאה איתו שאותו אחד שמו פלורינדו ארטוזי. אומר שכן. התחלק לתעלת מים. היא מגלה את זהותה כאישה ומתאבלת, פנטלון עוזב הכל ורץלספר לביתו.

תמונה 4:

 

סילביו מתקשה להאמין לפנטלון. הם הולכים לקלאריסה לספר לה.

תמונה 5:

 

בפונדק . פלורינדו ובאטריסה נכנסים עם אקדחים על מנת להתאבד אולם המלצרים מנסים לעצור בעדם. לבאטריסה נפלט כדור באויר והם מבחינים זה בזו. מגלים איך טרופ עבד עליהם. אולם לא מעקלים שהוא משרת של שניהם. הוא ממשיך לעבוד עליהם. הם מחליטים ללכת לפנטלון. היא הולכת לפני כי הוא מחכה לבנקאי שלו. הוא מבקש מפלורינדו שיגיד עליו מילה טובה לפנטלון כי הוא רוצה להשתדך לסמרלדינה.

תמונה 6:

 

כולם מתפייסים: קלאריסה וסלביו פנטלון ודוטורה. באטריסה מציגה את פלורינדו ומבקשת סליחה. סמרלשדינה מבקשת להנשא לטרופלדינו. אולם מתחילה תסבוכת כי הם חושבים שמדובר בשני משרתים שונים- של באטריסה ופלורינדו. והם נסוגים מהצעת הנישואים לסמרלדינה. מתגלה התרמית של טרופ שרוצה בסמרלדינה כל-כך שמוכן לחשו ף את התרמית כי לאחר הכל זאת קומדיה.
תגובות (0)
הוסף תגובה
Your Contact Details:
תגובה:
[b] [i] [u] [url] [quote] [code] [img]   
:D:angry::angry-red::evil::idea::love::x:no-comments::ooo::pirate::?::(
:sleep::););)):0
Security
אנא מלא את קוד האנטי-ספאם שאתה רואה בתמונה.