|
כתב העת "תיאטרון" בעריכת גד קינר וחיים נגיד עומד לפתוח מדור ביקורות, החל מהגיליון הקרוב. בין השאר, המדור יאפשר הזדמנות מעניינת לקרוא - על אותה הצגה - ביקורות שהגישו גדולים כפרופ' שמעון לוי וקטנים כעבדתכם הנאמנה (סטודנטית בחוג לתיאטרון באוניב' תל אביב). לסקרנים, להלן התרומה הצנועה שלי למדור הקרוב, שיעסוק בהצגה החדשה והמאוד מעניינת של אופירה הניג, "הטענה של דון קיחוטה". "חבל שהמחבר לא כאן כדי לכוון אותנו" העיבוד לתיאטרון של "דון קיחוטה" נראה מתבקש מאליו. מה יכול להיות טבעי יותר מאשר לתעל את יצירת המופת של מיגל דה סרוואנטס, המטיילת על הגבול בין מציאות לבדיון, ישירות אל המדיום שמשחקי מציאות-בדיון הם לחם חוקו? בכל זאת, ביקור בהצגה החדשה והמעניינת של אנסמבל התיאטרון הרצליה – "הטענה של דון קיחוטה" מאת גלעד עברון ובבימוי אופירה הניג – מעלה כמה שאלות באשר לפוטנציאל הגלום בעיבוד כזה. האתגר העומד בפני כל מעבר מספרות למדיום חזותי הוא שאלת המימוש. בתיאטרון, תמיד אורבת סכנת פער מאכזב בין התמונה העשירה שצייר הקורא בעיני רוחו, לבין זו הניתנת למימוש באמצעים בימתיים. ברם, ההצגה של הניג אמורה לדלג בקלילות מעל המשוכה הזו, שהרי כוח יצירתו של סרוואנטס טמון בפער דומה, זה שבין חזיונותיו מעוררי ההשראה של דון קיחוטה (שלום שמואלוב), לבין ה"מציאות" המדווחת בידי סאנצ'ו פאנסה (מוטי כץ). ובאמת, במידה רבה, הניג משכילה להשתמש בפערי המציאות-בדיון שמציע הניגוד פאנסה-קיחוטה, תוך החלתם על עולם האמנות והבמה. "טול קורה מבין עיניך, סאנצ'ו," מפציר האביר בנושא כליו, תוך שהוא דוחק גם בקהל להתאמץ ולראות את המציאות מבעד לעיניו: "המנהיג של המחנה, ממש שם לפניך". וסאנצ'ו מצמצם עיניים, משתדל, מתגייס בכל לבו למלחמה על טחנות הרוח, שהיא גם מלחמתו הנצחית של התיאטרון. אל מול הרצון הטוב של סאנצ'ו ושלנו, המבקשים באמת ובתמים להאמין בדון קיחוטה, ניצבת חומה גבוהה של מכשולים. עברון עיבד לבמה לא את החלק הראשון והמוכר של הרומן, אלא את חלקו השני והמורכב יותר. בחלק זה, בהברקה מטא-ספרותית, הכיל הסופר את עצמו ואת יצירתו בתוך העלילה, כך שקיחוטה ופאנסה מודעים להיותם דמויות בספר מצליח. עתה, עליהם להוכיח שדמויותיהם "במציאות" אינן נופלות מן הייצוג הספרותי ולהפריך את השמועות המרושעות אודות דולסיניאה (כי "בספר פקפקו אם היא קיימת בכלל"). באופן פרדוקסלי, דווקא המאמץ המוגזם שלהם להוכחת מהימנות עלילות הכרך הראשון נוטע בנו ובדמויות הכרך השני ספקות ופקפוקים. הספקנות הנובעת מן הבחירה בטקסט של הכרך השני מוגברת באמצעות השפה הבימתית שיצרו הבמאית וצוות המעצבים (תפאורה: איתן לוי, תלבושות: נעה וידמן, תאורה: פליס רוס), שפה שמבוססת על הצבת אשליות ופירוקן. כך, טחנת רוח ממומשת כאפקט תאורה ומייד אחר כך נחשף "במערומיו" מאוורר התקרה שייצר את האפקט (וזהו בעצם מאוורר שמתחפש לטחנה שמחופשת לענק). שאגת אריה מתבררת כשחקן – יורם יוספסברג – השואג אל תוך מיקרופון ; שמלה מרחפת באוויר מתקרבת ומגלה את החוטים הקושרים אותה לתקרה. אין קסם, רק תכסיסי הפקה. ראוי לציין, שהפירוק החוזר ונשנה של האשליה הבימתית אינו מערער את אמונתו של דון קיחוטה. כך, כשעולה לבמה נמרוד ברגמן בחליפה מודרנית ועיני סאנצ'ו נפערות לרווחה בתדהמה, קיחוטה מפטיר בשוויון נפש, שזהו כנראה דוכס. אנחנו צוחקים, אולם כעבור דקה מתברר ש"באמת" ברגמן מגלם את דמות "הדוכס". נצחון קטן לקיחוטה: המציאות (הבדיונית) התאימה את עצמה להזיותיו. כך, על במה שמנכיחה את האמצעים התיאטרוניים (ורוויה ברפרורים פנימיים להמלט, לגודו, אפילו לסינטרה), משוטטת דמות שמתפקדת בעצמה כתיאטרון עצמאי. טענתו הפילוסופית של קיחוטה, לפי התכנייה, היא ש"העולם אינו כפי שהוא נראה, אלא כפי שהיינו רוצים לראותו". זה נכון, בעיניו. אולם מה קורה כשרצונו של קיחוטה מתנגש עם רצונות הזולת? כאן אנו חוזרים אל שאלת המעתק המדיומאלי. בהצגה, בניגוד לספר, לא רצון הדמות קובע. גם לא השחקן, הבמאי ואף לא הצופה. רק הרצון הקולקטיבי של הקהל קובע כיצד ייראה העולם הבדיוני. והקהל הספציפי עליו נמניתי כבר ויתר על אבירים, כבר איבד עניין בשאלה האונתולוגית על דולסיניאה. למרות משחקו החם של שמואלוב וחינניותו של כץ, את שאגת הצחוק הרועמת ביותר של הערב הפיקה קרחת אחת בוהקת, שפגע בה פנס מדוייק ואכזרי. אז אולי היה זה רק הערב הספציפי, או שגעון "האח הגדול", או אולי אולמרט/ ליבני/ אובאמה. "המלחמות עכשיו זה על חשמל" (יהונתן גפן). מקסימום על קופות גמל, לא על דולסיניאות. והקהל, שדווקא מחבב את דון קיחוטה, נטפל אל כל פער מגוחך בין הפנטזיה האבירית לבין המימוש הבימתי וראה בו את מה שרצה לראות. מעניין להזכיר, שגם נתן (ביסטריצקי) אגמון, שתרגם את שני כרכי הרומן ב-1958, כתב עיבוד משלו ל"דון קיחוטה". איש השומר הצעיר, אגמון ראה בקיחוטה חולם אידיאליסט שעל גבול המשיח. סאנצ'ו שלו, בדומה לזה של עברון, נסחף אחרי קיחוטה מתוך ציפיה שדולסיניאה " תבוא בצלמה ממש… באחרית הימים " (עמ' 1415). השאלה שהדור של אגמון שואל על מהימנותו של דון קיחוטה (שהציניקנים מכנים אותו "דון כחד מן למנצ'ה", עמ' 1305) היא עניין בוער ודחוף הרבה יותר מאשר המשחק הנינוח של עברון והניג בפילוסופיה אמנותית. אם קיחוטה של אגמון הוא אובאמה, קיחוטה של עברון והניג הוא בובליל.
|
